טופח ריחני ופול

בערוגה שלפניכם שתולים זה לצד זה הטופח הריחני וצמח הפול. הטופח הריחני הוא הצמח הדומיננטי והצבעוני בערוגה, והוא מפיץ ניחוח פריחה מתקתק המושך אליו מאביקים רבים. נוכחותו מסייעת לצמח הפול הסמוך; המאביקים המגיעים בזכות ריחו של הטופח מבקרים גם בפרחים הלבנים של הפול, ובכך הוא זוכה לשירותי האבקה יעילים בזכות מיקומו. בעוד שהטופח הריחני אינו צמח מאכל ואף נחשב רעיל לאדם, הפול הוא צמח קטניות המוכר כמקור מזון עשיר בחלבון ובפחמימות עוד מימי קדם. השילוב בין השניים מדגים כיצד צמח נוי ריחני יכול לתמוך בגידולו של צמח מאכל על ידי משיכת חרקים מועילים לסביבת הערוגה. אתם מוזמנים להתרשם מהניגוד בין הפריחה הצבעונית של הטופח לפרחי הפול הלבנים ולחוש בניחוח המתקתק המושך את המאביקים.

פרח טופח ריחני

פול (Vicia faba)

צמח קטניות עתיק הגדל באדמה גננית ומוכר בזכות תרמיליו המכילים זרעים גדולים ומזינים. הפול נחשב לאחד הגידולים החקלאיים הקדומים ביותר באזורנו, והוא מהווה מקור מצוין לחלבון, סיבים תזונתיים וברזל. יחד עם זאת, לצד ערכו התזונתי הרב, קיים עבור קבוצות מסוימות באוכלוסייה סיכון בריאותי באכילתו: אנשים הסובלים מחוסר באנזים G6PD (מצב המכונה "פביזם") עלולים לפתח תגובה גופנית חריפה לאחר צריכת פול או אפילו בשל חשיפה לאבקת הפרחים שלו. עבור שאר האוכלוסייה, הפול הוא רכיב מרכזי בתפריט הים-תיכוני, ופרחיו הלבנים, המעוטרים בכתם שחור ייחודי, מהווים חלק בלתי נפרד מהיופי ומהמגוון הביולוגי בערוגת החורף. אתם מוזמנים להתבונן בפרחים העדינים ולזהות את המבנה המיוחד המושך אליו מאביקים.

סלק גינה:

סלק הגינה שמוצאו מסלק הבר מתקבל לאחר שנים של בחירה בצמח בעל שורש גדול, תהליך שנקרא "בחירה מלאכותית". ישנו סלק בר שהאדם ביית לטובת עלים ואנו קוראים לו מנגולד (תוכלו לראותו בערוגות הבאות). הסלק גם הוא ירק שעונת השתילה שלו הינה בסתיו ובחורף, והסלק שלפניכם הוא בעל שורש צהוב שפותח בעיקר לצרכים קולינאריים. הסלק הצהוב מאופיין בטעמים עדינים יותר מהאדום וגם אינו מכתים את הידיים. כמו הרבה מהירקות שאנו אוכלים היום גם הסלק הצהוב הוא תוצאה של תהליך ביות וסלקציה.

כרפס (סלרי)

לצד הסלק גדל ירק עלים בשם כרפס, עונת שתילה בסתיו ובחורף. כרפס זה הוא כרפס עלים.

סויה:

בערוגה לפניכם גדלים צמחי שעועית וביניהם גם סויה. סויה הינה סוג של שעועית והם משתייכים למשפחת הקטניות. צמחים אלו אינם גדלים היטב בעונות הקרות של השנה, ולכן זהו מחזור גידול אחרון לפני בוא החורף. כמו כן הם מתאימים עצמם לסביבתם, ובמקרה הזה הם גדלים רוב היום בצל ולכן נשארים קטנים והגבעול דק.

משפחת הקטניות וקיבוע חנקן:

צמחים צריכים חנקן בתהליכי הגדילה שלהם. חנקן הוא אבן בניין בחלבונים, בדפנות התא ולמבנים שונים בתוך התא שלהם תפקידים חשובים בחיי הצמחים כמו הכלורופלסט, בו מתרחש תהליך הפוטוסינתזה. באוויר סביבנו יש המון חנקן. למעשה 78% מהאוויר הוא חנקן. אך צמחים אינם יכולים להשתמש בחנקן מהאוויר, הם קולטים אותו מהאדמה מתרכובות המכילות חנקן. ישנם חיידקים שיודעים לקבע חנקן, לקשור חנקן מהאוויר ולייצר ממנו חנקות, תרכובות המכילות חנקן שצמחים יכולים לקלוט. הפול והאפונה הגדלים בערוגה שייכים למשפחת הקטניות. לאורך האבולוציה נוצרה מערכת הדדית בין חיידקים מקבעי חנקן לבין הקטניות, בה החיידקים יוצרים מושבות בתוך שורשי הקטניות. בצורה זו הקטניות נהנות מתוצרי קיבוע החנקן של החיידקים והחיידקים מסוכר שהוא תוצר של תהליך הפוטוסינתזה של הקטניות. שתילה של קטניות בערוגה מעשיר את אדמת הערוגה בתרכובות חנקן עבור כלל הצמחים.

מהי רב-זניות או פּוֹלִיקוֹלְטוּרָה?

פּוֹלִיקוֹלְטוּרָה בלעז, או רב-זניות או רב-חקלאות בעברית היא שיטה לגידול חקלאי שבה בשטח אדמה אחד גדלים צמחים ממשפחות שונות. המילה פּוֹלִיקוֹלְטוּרָה מגיעה מלטינית ומורכבת מהלחם של שתי מילים פולי (poly) – מרובה, וקולטורה (cultura) – עיבוד. כלומר, זו היא שיטה חקלאית בה יש עיבוד מגוון של הקרקע. שיטה זו אפיינה את החקלאות בעבר והיא מחקה מערכות גידול טבעיות.

גישת הרב-זניות הפוכה לגישת המונוקולטרה (חד-זניות) הנפוצה בחקלאות בה בכל חלקת אדמה גדל גידול של צמח יחיד. לכל אחת מהשיטות יתרונות וחסרונות. גישת המונוקולטורה מאפשרת טיפול אחיד בכל שדה או מטע, ופיתוח של פתרונות מיכון לטיפול בצמחים. עם זאת, נמצא כי לאורך השנים הגידול של צמח יחיד מדלדל את משאבי החומרים בקרקע. בנוסף, הקיום של גידול מסוג יחיד חושף את הצמחים לפגיעה, שכן מחלה או מזיק שיפגעו בצמח יחיד יכולים להתפשט ולפגוע בכל חלקת האדמה. גישת הפוליקולטורה משמרת טוב יותר את משאבי הקרקע ומאפשרת לייצר חברותות של צמחים בהן כל צמח תורם לאחר. לאורך זמן נמצא כי גידול בשיטה זו צורך פחות חומרי הדברה ודישון ומעלה את היבול לאורך השנים מאותה חלקת אדמה. מן הצד השני, שיטה זו דורשת תכנון קפדני ויותר כוח עבודה ידני לטיפול בצמחים

משפחת הקטניות וקיבוע חנקן

צמחים צריכים חנקן בתהליכי הגדילה שלהם. חנקן הוא אבן בניין בחלבונים, בדפנות התא ולמבנים שונים בתוך התא שלהם תפקידים חשובים בחיי הצמחים כמו הכלורופלסט, בו מתרחש תהליך הפוטוסינתזה. באוויר סביבנו יש המון חנקן. למעשה 78% מהאוויר הוא חנקן. אך צמחים אינם יכולים להשתמש בחנקן מהאוויר, הם קולטים אותו מהאדמה מתרכובות המכילות חנקן. ישנם חיידקים שיודעים לקבע חנקן, לקשור חנקן מהאוויר ולייצר ממנו חנקות, תרכובות המכילות חנקן שצמחים יכולים לקלוט. הפול והאפונה הגדלים בערוגה שייכים למשפחת הקטניות. לאורך האבולוציה נוצרה מערכת הדדית בין חיידקים מקבעי חנקן לבין הקטניות, בה החיידקים יוצרים מושבות בתוך שורשי הקטניות. בצורה זו הקטניות נהנות מתוצרי קיבוע החנקן של החיידקים והחיידקים מסוכר שהוא תוצר של תהליך הפוטוסינתזה של הקטניות. שתילה של קטניות בערוגה מעשיר את אדמת הערוגה בתרכובות חנקן עבור כלל הצמחים.

בנוסף לאפונה ולפול גדלים בערוגה גם ברוקולי וכרוב, השייכים למשפחת המצליבים. משפחה זו מתאפיינת בפרח עם 4 עלי כותרת ומבנה דמוי צלב, ומכאן נגזר שמה בעברית. זו משפחה עתיקה, שכ-20 סוגי מתוכה משמשים למאכל אדם כבר אלפי שנים, והיא בעת חשיבות כלכלית גם כיום.

האפונה, הפול, הברוקולי והכרוב הם דוגמאות לירקות חורף, צמחים ששיא תנובתם בתקופה הקרה. בקיץ גדלו בערוגה ירקות קיץ – מלפפונים ממשפחת הדלועים, פלפלת (פלפל למאכל) ממשפחת הסולניים ותירס ממשפחת הדגניים.

עגבניות

עגבניות הן אחד הגידולים החקלאיים החשובים. פירות העגבניה נאכלים טריים ומבושלים, כבושים ומיובשים, ונצרכים בכמויות גדולות מסביב לעולם, הערכה היא שכ-200 מיליון טונות של עגבניות נצרכות מדי שנה מסביב לעולם. ישנם כמה עשרות זנים של עגבניות, לרוב צבע הפרי הוא אדום, אבל ישנם זנים במגוון צבעים בניהם צהוב, לבן, כתום, ירוק וסגול. מקורם של זני העגבניה המתורבתים הם ככל הנראה בדרום ומרכז אמריקה. משם הם הופצו לאירופה על ידי הספרדים.

בערוגה גדלות עגבניות לב השור, עגבניות איטלקיות מסורתיות, מזן היירלום, שקיבלו את שמן (oxheart) בגלל צורתן המקומטת המזכירה לב של שור. פירות עגבניית לב השור הם בעלי טעם ומרקם מיוחדים.